תכניות מציאות- ריאלטי- האח הגדול

האח הגדול היא תכניות מציאות ונחשבת לכזו מכוון שיש בה את מאפיני הריאלטי: המשתתפים בתכנית "מגלמים" את עצמם  ובדרך כלל אלו אינם אנשים מפורסמים. הם לא פועלים לפי תסריט כתוב והדיאלוגים בניהם אמתיים לגמרי גם אם צוות ההפקה מכוון אותם לאזור מסויים. ההפקה עורכת את הקטעים בסדר הגיוני ומוכרת אותם לקהל.

הקטגוריה של ותכניות הריאליטי אליה משויכת ותכנית האח הגדול היא ותכנית המבוססת קהל, בכל שבוע ישנה העמדה להדחה בה הצופים קובעים מי יודח מהבית ויסיים את תפקידו בתכנית, ההפקה אינה משפיעה על התוצאות אלא רק מונה אותן. לקהל יש השפעה מכרעת על המשך השתתפות המתמודד בתכנית. ותגובות הקהל אלו הן הקובעות.

סוד ההצלחה של התכנית האח הגדול היא מציצנות. המציצנות מאפשרת צריכת תמונות ומידע על חייהם האמתיים לכאורה של אחרים. באמצעות התקשורת היא חודרת לפרטיותם של אחרים, לרוב למען צורכי בידור.

אנשים צופים בתכנית האח הגדול מכוון שישנו הצורך אסקפיסטי , שהוא הסחה – בריחה מהשגרת היום יום העמוסה ומהבעיות השונות בחיים הפרטיים על ידי צפייה בריבים ובעיות של אחרים שבנוף נותנות גם הפוגה לקשיי היום. ישנו גם הצורך החברתי והקוגנטיבי– להיות מעדכן בכל מה שקורה ובדברים שהתרחשו, יחסים אישיים – הצפייה כהתחברות לנוספים, לדעת על הדמות שאותה אתה מעריץ בקשר חד צדדי. נוסף על כך מתגבר הצורך לריגושים– הזהות עם הדמות אותה את מעריץ- למשל מתמודדת שבאה כדי לקדם נושא חברתי מסוים מה שמעלה את ההערכה העצמית וחיזוק.

פוליסמיות היא הגישה שאומרת שכדי תכנית טלוויזיה תהיה פופולרית היא צריכה להגיע קשת רחבה של צופים, שעליה להיות טקסט פתוח, המאפשר לתת התרבויות השונות להפיק ממנו משמעויות הממלאות את צורכי הזהויות הפרטיות שלהן, כדי שיבחרו בה הצופים.

התכנית האח הגדול היא פוליסמית מכוון: שהיא פונה אל כל אחד מהעם על ידי כך שהיא בעצם מאפשרת ל"נציגי" אותן קבוצות להשתתף והעביר אג'נדה מסויימת תוך קידום המטרה והמסר, הם לא מתקבלים על ידי כישרון מסויים אלא לפי מידת העניין של המלהקים בהם. התכנית אף מציבה אתגרים רגשיים פיזיולוגים המאיישים את עמדת העניין= העלאת בעיות תוך אדם שבעד ואדם שנגד אותו עניין, לכאן מובל ריב והפופולריות עולה ויחד איתה גם הרייטינג.

אוקסימורון: אמרות או מושגים המכילים דבר והיפוכו בו זמנית.

אוקסימורון בתכנית האח הגדול: באחת מעונות האח הגדול הייתה עונת VIP. עונה זו עוררה אוקסימורון מכוון שהאנשים המשתתפים בתכניות הריאלטי הרי הם אנשים "אמתיים" כלומר לא אנשים מפורסמים או שחקנים אשר התפרסמו בעבר, כך בשונה מהעונות האחרות אשר הציגו אנשים שלפני התכנית היו אנונימיים לחלוטין נוצר אוקסימורון זה.

אירוע שנחרט בזכרוני מתוך האח הגדול

האירוע הוא נקודת השיא בין הריב של שי-חי ואור בעונה מספר שבע, באותו הרגע בו שי מחליט לבעוט ביצירה שאור הכינה ובכך עובר פעם נוספת על חוקי הבית ואף מפגין אלימות פיזית ופגיעה ברכושה הפרטי. אירוע זה חשוב מכוון שבמהלך כל העונה קם והתגבר מחנה של איש ששמו שי חי, ללא עניין ודיבור בדעותי הפרטיות עליו- תוך התייחסות הכי נקייה ואובייקטיבית אנ רוצה לציין שקמה קבוצת אנשים שקראו לעצמם "צבא האמת של שי חי" הם פעלו למענו, הגיעו לבית האח הגדול, ואף הגיעו לנקודות קיצון בהן גייסו למענו מיליון שקלים על מנת לקנות לו דירה כי בעיניהם הוא היה צריך לזכות. מנגד עמדה קבוצות הפמניסטיות התומכות באור ועומדות מאחוריה ומאחורי מעשייה. אירוע זה חשוב מכוון שגם "קבוצת" שי חי וגם "קבוצת אור" שניהם קבוצות קיצוניות המראות כמה כוח יש לריאלטי ולתכניו ואף מציגים בעניי את האבסורד הכולל בתמיכה היכולה להתמסר לאדם שאותו אתם בעצמם לא מכירים. ולמרות ששניהם, אור ושי חי אנשים קיצוניים, גבר ואישר, "גבר אלים" כפי שכונה שי על ידיד אור, ו"מכשפה כפי שכונתה אור על ידי שי, למרות זאת מי שהפגין אלימות פיזית ממשית היה שי חי. לכל אלו מתלוות משמעויות נסתרות- מעין סאב טקסט התמיכה במאסטר והולכתו אחריו אמונים אל מול אשת הפמיניזם שלא מרפה. שניהם מייצגים בעני את צדדי הקיצון, ולכן, כמו בכל נושא, הם משקפים את התגובות של כל עניין ציבורי. יכול שתשובתי הייתה משתנה אילו הייתי מגיעה מרקע אחר- אם הייתי באה ממגזר פחות מפותח ויותר פרימיטיבי בקשר למעמד האישה כנראה שיותר הייתי תומכת באור ובכל מה שקשור להעצמת הנשים שהיא מובילה בכל כוחה ללא הרף ולמרות כל התגובות הקשות.

עמדתי באשר הדין היא גישת הדמוקרטיזצייה המבקשת לערער על הבחנות מסורתיות ומתמקדת בלגיטימיות, בתפקודים החשובים ובתרומה הפוטנציאלית של תרבות פופולרית לנגישות, למעורבות ולרלוונטיות. גישה זו מראה על פתיחות והתקדמות העולם מפרמיטיביות וממעמדות שונות כמו שהיה בימים עברו ואף בתכניות הריאלטי עצמן משלבת את מאבק זה תוך הבאת אנשים מכל הקשת התרבותית הקיימת, זהו יתרון פוליסמי שכפי שרואים חשוב על מנת להצליח ולהביא אחוזי רייטינג גבוהים. הגישה השנייה, גישת האליטיסטיות מראה בעניי התנשאות ואף מחזירה אותנו לימים אפורים שבהם מעמדות היו חשובות, כדי להסביר את מה שאני אומרת אלך על אירוע קיצוני ששינה את פני ההיסטוריה- מה קורה כאשר אדם בעל חזון מעוניין למחוק גזע מההיסטוריה? ועוד לחשוב שישנה גישה שלמה התומכת ומקדשת את זה מבחינה תרבותית שלמה של הצגת תכניות? מכאן רק ניתן לדמיין תוך תקווה שהאנושות לא מאמצת את הפרימיטיביות ואת הקיצוניות הקדומה אלא כמו גישת הדמוקרטיזצייה מתקדמת הלאה ומשלבת את כל מה שנולד.

מאמר ביקורת על תוכנית האח הגדול: http://www.haaretz.co.il/gallery/television/tv-review/.premium-1.2321737  הביקורת על התכנית היא:  מצד אחד הכותב מכנה אותה משאבת הרייטינג "האח הגדול" מצד שני הוא אומר שלמרות ש- "שנאנו אותה, חבטנו בה ובעטנו בה, ואחר כך חשבנו שמוטב להתעלם ממנה ולא לתת לה במה" אחר כך התמכרנו אליה. הוא ממשיך ואומר ואילו "רק כדי לבדוק, כמובן, איך זה מרגיש", ואני מפרשת את זה כי: הרי אין אנו יכולים להודות שאנו צופים ב"זן היראלטי הנחות הזה". באיזה שלב אנו מנסים להבין את זה, להבין מביחנה פסיכולגית איך זה תופס ושלבסוף כולנו צופים בה כי היא בסך הכל תכנית בידור. בעניי הביקורת לאו דווקא טועה- היא מציגה את ה"ספקטרום" הרחב של התגובות אשר רצות כבר שנים על התוכנית ועל טיפוסי האנשים ותגובותיהם תוך מעשיהם בסתר- כי כולם צופים בתכנית בסוף.

לפי דעתי אין להכריז על גסיסתו של ז'אנר הריאלטי. ז'אנר הריאלטי פרץ לחיינו בישראל בשנת 2003 בתכנית "קחי אותי שרון" והים 13 שנה אחר, אחרי אינספור כתבות, מאמרים וניתוחים על כל מה שעולה בקנו הוא חזק מתמיד. בישראל ניתן למנות מעל כ40 ותכניות ריאלטי שונות, בניהן החזקות ביותר: האח הגדול, כוכב נולד, כל ותכניות הרווק למיניהן, כל תחרויות הכישרון, תחרויות נושאות פרסים, ידע שעשועונים וכולי. לא רק שז'אנר הריאלטי לא גוסס, אלא שהוא מתרבה, עוד תכניות ועוד תכניות צצות להן ומתפתחות, ומהרגע שראינו שאפשר להתפרסם מזה ממש אין לזה סוף, ועוד עונה של זה ועוד פרק מההוא, והנה- יש לנו לוח שידורים צפוף עמוס, מעריצים והכי חשוב- כסף.