קולנוע תיעודי

קולנוע תיעודי בניגוד לעולה משמו אינו דווקא מתעד את המציאות אלא נכון יותר לומר שהוא מפרש אותה. סרטים אלו מבוססים מהמציאות ומטרתם לתעד התרחשויות או לשחזר אותן.
יוצר הסרט משתמש באמצעים הלקוחים מהקולנוע הבדיוני כדי להעצים את האמינות ותחושת העברת המציאות הממשית של הסרט התיעודי.
רק סרט שיש בו אמירה כלשהי, כוונה כלשהי, פרשנות יצירתית, נחשב כסרט דוקומנטרי.

"זה אח שלי"

שם הסרט: "זה אח שלי".
בימוי: חגית רון רבינוביץ', אייל רובינשטיין.
הפקה: תמי מרגלית – קסטינה תקשורת.
צילום: רועי גלוסקא.
עריכה: אייל רובינשטיין.
תחקיר: חגית רון רבינוביץ' ואייל רובינשטיין.
עיצוב פס-קול: אייל קוליש.
תאריך יציאה לאקרנים: 2.4.2014.
משך הקרנה: 45 דקות.
שפת הסרט: עברית.
מדינה: ישראל.

 

 

הסרט "זה אח שלי" הוא סרטם התיעודי של חגית רון רבינוביץ' ואייל רובינשטיין, סרט זה הוא סרט שני באותו נושא, הסרט הראשון היה "זה הבן שלי".
חגית רון רבינוביץ' היא אם חד-הורית לארבעה ילדים ביניהם נער אוטיסט בתפקוד נמוך- היא כתבת בעיתון ישראל היום ומובילה את קידום אוכלוסיות בעלות צרכים מיוחדים.
היא הייתה נציגת ישראל באו”ם ביום האוטיזם הבינלאומי באפריל 2013. היא פעילה במערך ההסברה של אלו”ט ומרצה.

 

יוצרת הסרט חגית רון רבינוביץ'- בראיון מתוך הסרט עם בנה

 

הסרט בשונה מסרטים אחרים מתמקד דווקא בנקודת המבט של האחים והאחיות לילדים אוטיסטים בגילאים שונים, החושפים למצלמה את תחושותיהם וחוויותיהם. הסרט בא להראות זווית שאף פעם לא נתנו עליה את ההקשבה. במהלך הסרט מספרים האחים- שנמצאים ב קבוצות גיל שונות על איך זה להיות אחים לאחים אוטיסטים, מה ההשלכות ואיך זה משפיע על חייהם במגוון תחומים.
תת ז'אנר הסרט הוא קולנוע האמת.
בסוג הסרט התיעודי הזה היוצר נוכח, מתערב ומעורב בסרט עצמו, הוא משתתף בתוך הסרט עצמו מול המצלמה, כפי שנקרא "זבוב בתוך המרק". חושפים את הסרט ואת תהליך עשייתו.
נושא הסרט הוא התמקדות בחייהם של אחים לאחים אוטיסטים.
אופן הגשת הנושא הוא סיפור אנושי.
נקודת הראות/ מבט של היוצר היא סובייקטיבית – מציג את נקודת המבט של היוצרים.
תפקיד היוצר בסרט הוא הנעה- היוצר משתתף ונוכח בסרט, הוא מנהל את הסיטואציה ומייצר סיטואציות מלאכותיות כדי להגיע מטרתו.

 

חגית וארז- יוצרי הסרט

 

האמירה החברתית של הסרט-  לסרט אין מסר חותך וברור אך אמירה חזקה- ניתן לראות את קושי חיי האחים, שמרכיב עיקרי ל הוא החברה השיפוטית והכבויה אשר סוגרת דלתה כלפי השונה ולא מוכנה בשום מחיר לפתוח. ביקורת זו כלפי החברה צריכה להשמיע הד ולקבל תאוצת הפצה; גם כדי להיות חברה טובה יותר וגם במקום מסויים להוות בעיה אחת פחות משק המכאובים של האחים לאחים אוטיסטים ולאחים האוטיסטים עצמם.
הסרט בא להסביר תופעה חברתית יותר מאשר שהוא בא לשנות אותה, לסרט כן יש השפעה במידהה מסויימת מכוון שחשיפה של הנושא מעלה את המודעות וכפי שנאמר "ידע זה כוח".
הסרט בעצם חושף את אחת הבעיות של האחים לאחים האוטיסטים בקשר ליחס החברה- כל המבטיםם הנוקבים, הלחישות החשופות, הצורך להתנצל על מעשים שלא נבעו משום יצר רע- פשוט להתנצל כי "זה אח שלי".

 

(מצד ימין) עידן ואחיו (מצד שמאל) הלוקה באוטיזם

 

לסרט אמצעים קולנועיים רבים שהשתלבותם מעלה את רמתו:
את הסרט מלווה סאונד אדיאגטי- מוזיקה עצובה שכוונתה לרגש ולהגיע אל לב הצופה, להעצים אתת תחושת הרגש ככל האפשר ולגרום להזדהות עם האחים.
העריכה היא לרוב קלאסית, אך משולבים בה קטעי ארכיון רבים שהם תמונות וסרטוני ילדות.
ניתן להבחין במהלך הראיונות עם האחים, קטעי הארכיון ובהצגת הקטעים בוויס אובר- קריינות, של המראיינת.
תאורת הסרט היא לרוב אור בית מלאכותי- התאורה נותנת תחושה חמה, לרוב כאשר שואלתת המראיינת שאלות קשות התאורה הופכת אפורה וקרירה או שמקום הראיון משתנה- למשל בחוץ בתאורהה טבעית קרה. צילום הראיונות נע בין M.C.U לC.UU.

 

קטע ארכיון שהוכנס אל הסרט (ברקע מדברת נריה אחות לאח אוטיסט)

הסצנה הבאה היא הסצנה שבעניי הכי מאפיינת את הסרט.
blob:http://www.mako.co.il/7afae9f9-03d7-4d72-9583-43a20273ede2
הסצנה נפתחת כאשר נויה אומרת על אחותה "היא אוטיסטית", המראיינת שואלת אותה "מה זה אומר שהיא אוטיסטית?" וכאן מתחילה נויה לספר על כך שאנשים לא מבינים את אחותה, ושאחותה שונה.
היא מספרת בלב גלוי כיצד כואב לה על כך שלאחותה אין חברים- וגם לא יהיו לה חברים, על כך שהיא ואחותה הנוספת חברותיה היחידות של טל (אחותה האוטיסטית).
תוך הראיון רואים את נויה מציעה לטל לשחק ומניעה אותה להמשיך גם אם טל עצמה מסרבת.
נויה מספרת על כמיהתה שלטל יהיו חברים ושהסיבה לכך שאין לה היא כי פוחדים ממנה, "אנשים פוחדים מההתנהגות של אחותי, זה מעליב אותי" היא אומרת.
בעצם הסצנה מראה מנקודת המבט הכי טהורה את האמת- את כך שהחברה מגלה את כל מי ששונה ודוחקת אותו הצידה. הסצנה מראה כמה קשה לראות את אחיך מתמודד עם בעיות שלא הוא יצר, עם בעיות שאין לו כלים להתמודד איתם- וכיצד אתה אחיו שרוצה לעזור לא מסוגל.

 

(מצד ימין) נויה הקטנה מאחותה (בצד שמאל) טל ב4 שנים

 

השוואה בין הסרט התיעודי
לבין כתבת חדשות 

 

 
אילו הייתי יוצרת סרט דוקומנטרי על מנת לשנות סיטואציה חברתית ששגויה בעני הייתי משתמש בז'אנר הדוקומנטרי דוקו- אקטיביזם; מכוון שז'אנר זה אינו מסתכל מהצד ומתעד את הבעיה אלא פועל על מנת לשנות ולשכנע את צופיו לעזות זאת גם כן.

הסרט שהייתי בוחרת לעשות היה עוסק בנושא האוטיזם.
בהתמקדות- הייתי מראה את הבעיה שיש בחוסר המודעות לאוטיזם מהו ומהן ההשלכות על חייהן של האנשים הלוקים באוטיזם עקב בעיה זו. הייתי  מראה פתרונות ויישום של רעיונות כיצד עלינו כחברה להתנהג בנוכחות אנשים הלוקים באוטיזם ומה עלינו לעשות על מנת שכולם יגיעו לעמק השווה.
בסרט הייתי מראיינת ילדים מה הידע שלהם על אוטיזם, איך הם מתנהגים בנוכחות אוטיסטים ומה הם חושבים עליהם- זאת כדי להראות כמה חשוב לשנות את התפיסה השגויה השוררת היום כבר מגילאי הילדות. בסרט הייתי מעלה גם את הנושא ש"אוטיסט זה לא קללה" הייתי מראה כיצד פיתוח מיזמים והרצאות בשיתוף ילדים ואנשים הלוקים באוטיזם מייעלים את המטרה.
חשוב לי להראות בסרט את אורך חייהם של אנשים בעלי אוטיזם על מנת לייצר כמה שיותר הזדהות בקרב הקהל כדי שמסר הסרט יישאר בראשם גם לאחר סיום הצפייה.