חופש הביטוי הוא זכותו של כל אדם להביע את דעתו ולומר את שברצונו לומר, מבלי הגבלה. האדם רשאי להשתמש בכל הדרכים המשמשות לכך: דיבור, כתיבה, צילום, הסרטה, וכל דרך תקשורת אחרת. חופש הביטוי הוא אחת מזכויות האדם הבסיסיות, אך לעתים הוא מוגבל באמצעות חקיקה. גבולותיו של חופש הביטוי נתונים בוויכוח מתמיד.
לשון הרע
לשון הרע הוא אמירה הפוגעת בכבוד או בשם הטוב של אדם, קבוצת בני אדם או ארגון. לשון הרע שאינה אמת נחשבת במדינות רבות לעבירה פלילית ולעוולה אזרחית, ויש האוסרים גם לשון הרע שיסודה אמת. ישנו גם חוק איסור לשון הרע שעוסק בהגנת כבודו ושמו הטוב של אדם באמצעות הטלת איסור על פרסום ביטויים העלולים להשפילו ולבזותו.
התנגשות של חופש הביטוי עם לשון הרע
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4852070,00.html
באוגוסט 2014, בימי מבצע 'צוק איתן' בעזה, בשעות אחר הצהריים רס"ר ליאור אלחדד מצפת ביצע יחד עם שוטר נוסף סיור שגרתי במדרחוב בצפת כאשר הבחינו ברכב מסוג "קלאב קאר" שבו ישבו אתי ועידו אסולין, הנוסע נגד כיוון התנועה. כאשר אלחדד ביקש מהאחים אסולין להסתובב ולנסוע עם כיוון התנועה אתי אסולין התחצפה ושני האחים סירבו למסור פרטים מזהים, ובשל התנהגותם החליט מפקד המשמרת להורות על עיכובם ולקחת אותם לתחנת המשטרה.
לטענת אלחדד השניים החלו להתפרע, להפעיל כוח בלתי סביר ולהכות אותו, ועידו אסולין אף שלח יד אל אקדחו של אלחדד- שטוען כי נאלץ להפעיל כוח סביר לנוכח סירובם של האחים להתלוות אליו ואל עמיתו.
באותו ערב העלתה אתי אסולין לרשת הפייסבוק פוסט שגינה את התנהגות אלחדד.
פוסט זה זכה למאות תגובות ושיתופים, וכך גם פוסטים נוספים שהעלו עידו אסולין עצמו ואחיו אמיר.
גם האם של שני הילדים העלתה פוסט גנאי על פעילות השוטרים ומערכת המשפט לאחר הארכת המעצר של בנה.
מצד אלחדד עולמו התהפך- אנשים התרחקו ממנו, הוא קיבל תגובות אכזבה, אפילו הוריו קיבלו קולות של בוז על חינוך הילד שלהם. הפגיעה הייתה כל כך קשה עד שבמקרים בו הוא הגיע למקום כשוטר פנו לתחנה וביקשו שישלחו שוטר אחר.
בעת בה בני משפחת אסולין החליטו לפרסם את הפוסטים שלהם- אשר הכילו מידע שיקרי לגבי האירוע, הכפישו את שמו של אלחדד וגרמו בעבות כך לנזק עצום בחייו הפרטיים, הם הפירו את חוק איסור לשון הרע.
כמה חודשים לאחר האירוע כאשר לא יכל אלחדד להמשיך לשאת את תגובות הציבור הוא החליט לטפל בנושא והוא הגיש תביעה נגד משפחת אסולין בגין לשון הרע. מעורך דינו של אלחדד הוגשה תביעה לבית המשפט נגד ארבעת בני המשפחה, בדרישה להתנצלות בדפי הפייסבוק של הנתבעים ופיצוי בגובה 200 אלף שקל.
בכתב ההגנה שהגישו בני משפחת אסולין, הם הודו כי פרסמו את הפוסטים אך הכחישו שמדובר בלשון הרע, וכי הדברים לטענתם חסו תחת חופש הביטוי ולא נאמרו נגד אלחדד באופן אישי, אלא כוונו להתנהלותו כשוטר. בנוסף לכך, טענו כי מה שכתבו בפייסבוק הוא בבחינת "אמת דיברתי" וכי אלחדד ושותפו עשו שימוש בכוח בלתי־סביר לאורך כל האירוע.
השופטת גינתה את התנהלות הנתבעים ודחתה את טענותיהם בזו אחר זו. בחלק מדברי השופטת נאמר: "לגבי הפרסומים הנוספים לא הוכיחו הנתבעים הגנת "אמת דיברתי" ולא הביאו כל ראיה לפיה לתובע יש "כמה וכמה אירועי תקיפה בעברו". אינני מקבלת את טענת הנתבעים בדבר תום לבם, ואין לומר כי טענו בתום לב.
בפסק הדין זכה אלחדד במשפט, ובני משפחת אסולין חוייבו לשלם לו 98 אלף שקלים.
לפי דעתי היה מקום לטביעה מכוון שהמידע השיקרי שפרסמו אנשי משפחת אסולין- שחלקם אפילו לא נכחו באירוע- גם לנזק עצם בחייו הפרטיים ועבודתו של אלחדד. הקושי שחווה אלחדד בניהול שגרת היום יום לאחר המקרה היה בלתי נסבל וכל זאת כאשר לא ביצע שום פשע אלא רק הקשיב לנהלים וכיבד את ההוראות.
העונש- 98 אלף שקל פיצויי לאלחדד- כפחות ממחצית הכסף שדרש בתביעה- שסבל מלשון הרע לפי דעתי תואם את הנזק, אך המשפחה עשתה דבר שלא יעשה, וחשוב לזכור כי אין התחושות שחווה אלחדד, ההשפלה, והכאב במהלך כל הזמן לא יוכלו להעלם- מכאן שמעשה זה משאיר חותם כבד בחייו של אלחדד.
מה גם שבני משפחת אסולין אינם פרסמו הבעת חרטה או התנצלות על המעשה, דבר שתבע אלחדד בתביעה, אך השופטת לא יכלה לממש.
במידה ואני הייתי במקום אלחדד הייתי מתעקשת על פרסום התנצלות פומבי.
לא יתכן שלכל אדם עם מקלדת תהיה הזדמנות לכתוב דבר כל כך הרסני על אדם שיגרום לחייו להשתנות מהקצה אל הקצה, מבלי לקחת אחריות ולהתנצל.
הזכות לפרטיות
פרטיות היא יכולתו של אדם או קבוצה לבודד את עצמם או מידע לגביהם. הגבולות והתוכן של מה שנחשב לפרטי משתנים ממדינה למדינה ובין אנשים, אך ישנם מספר תחומים שמקובל לראותם כפרטיים. פרטיות קשורה לעתים לאנונימיות שהיא הרצון להישאר לא מזוהה במרחב הציבורי.
הזכות לפרטיות היא זכותו של אדם למרחב פרטי פיזי או וירטואלי שנשאר בשליטתו, מתוך ההכרה כי ישנם תחומים בחיי אדם שאינם אמורים להיות ברשות הרבים ללא הסכמתו המפורשת. הזכות לפרטיות היא חלק מזכויות האדם הטבעיות. הפרטיות מאפשרת לאדם לחיות את חייו ללא חשיפה, התערבות או חדירה לחייו ולשלוט על מידת החשיפה של חייו בהתאם לרצונו. מדובר בזכות המוגנת באמנות ובהסכמים בינלאומיים וגם בחקיקה בישראל ובעולם.
התנגשות של חופש הביטוי עם הזכות לפרטיות
ב2012 הוצא לאור ספר שעסק בהתפרקות משפחתו של גבר עקב רומן שניהל. את הספר פירסם הגבר, אשר מבוסס על חייו הפרטיים. לאחר פרסום הספר פנתה אליו האישה שהייתה מעורבת עמו בקשר זוגי במשך כמה שנים.
התובעת טענה שלמרות ששמות הדמויות שונו- תיאור חייה, מכתביה ודמותה בספר כה תואם למציאות עד שהוא חושף אותה בבירור. היא אמרה כי קיימת למעשה התאמה מלאה בין דמותה שלה במציאות חייה לבין דמותה הספרותית של הגיבורה המתוארת ברומן. לדבריה, הספר מתאר "באופן אוטוביוגרפי ובדיוק מצמרר" את חייו של המחבר בתקופה שבה ניהל עמה מערכת יחסים אינטימית.
לתובעת נגרם נזק מכוון שדמותה של הגיבורה כוללת פרטים מזהים רבים וייחודיים לה שמאפשרים לבני משפחתה ולמכריה לזהותהּ ללא ספק. המחבר תיאר את עולמה הפנימי והחיצוני וכן את גופה, רגשותיה, חולשותיה, צפונות לבה וסודותיה הכמוסים, פעילותה והעדפותיה המיניות ואת מערכות יחסיה האינטימיות ביותר.
המחבר טען מנגד כי ספרו הוא יצירה בדיונית, כי הדמויות המציאותיות שימשו לו השראה בלבד, ובוודאי שאין ברומן משום תיאור אוטוביוגרפי מלא ונאמן של חייו או של חיי התובעת.
בכך שהשתמש מחבר הספר בשימוש פרטייה האישים של הטובעת, ואף במכתבים ששלחה לו, מבלי רשותה, התקיימה פגיעה קשה בזכות התובעת לפרטיות.
לפי דעתי יש מקום לטענותיה של תובעת מכוון שכתיבת הספר מבוססת על חייה האישיים שברגע פורסמו וקיבלו נגישות בכל עת לכל אחד אשר קורא בספר. בנוסף הספר מתאר את את הגיבורה בפרטים מדויקים אשר לפיהם יכולים כל מכריה של התובעת לזהותה בקלות, ואם לא די בכך נעשה בספר גם שימוש במכתבי התובעת ללא רשותה.
שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים גילה כנפי-שטייניץ קיבלה את התביעה, ואולם עוד קודם לכן אספה הוצאת הספרים שהוציאה לאור את הספר את כל עותקיו מחנויות הספרים.
לאחר שהמחבר עירער לבית המשפט העליון, החליטו השופטים סולברג, מרים נאור וסלים ג'ובראן לדחות את ערעורו והותירו צו המניעה קבוע לפרסומו של הספר, וגם פיצוי בסך 200 אלף שקל שהוטל על המחבר לשלם לתובעת בשל הפגיעה בפרטיותה.
"לא נוכל ליטול על עצמנו בפסק דין את התפקיד של עורך ראשי", כתבה נאור בשולי פסק הדין, ואולם במהלך הדיונים עצמם השופטים הציעו לצדדים להסכים על שינויים והשמטות שונים בטקסט הספרותי, במטרה לצמצם את הפגיעה בפרטיות ולהימנע מצנזורה ספרותית בהוראת בתי המשפט. ואולם משהצדדים לא הצליחו להגיע להבנות, נותרה על כנה התוצאה המשפטית החריגה, שעניינה איסור על פרסום ספר – שאיננו ספר היסטוריה, ספר לימוד או ספר עיון, אלא פרוזה.
השופט סולברג שכתב את פסק הדין העיקרי עסק בהתנגשות בין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי.
לדעתי היה מקום לתביעה מכוון שכאשר פירסם המחבר את הספר הוא פגע בפרטיותה של תובעת בכך שתיאר את גופה, רגשותיה, חולשותיה, סודותיה הכמוסים ועוד פרטים אשר לא הותירו ספק באישיות שעליה נכתבה גיבורת הספר, תיאור כל כך מפורט וחודרני כך שהסובבים של התובעת יכלו לזהות שעליה מדובר.
200 אלף השקלים שנגזרו על המחבר לשלם לתובעת כעונש על פגיעה בפרטיותה בעניי אינם עונש מספק, שכן עוגמת הנפש, ההשפלה והמבוכה שחוותה התובעת במהלך כל הזמן אינם ברי תיקון.
במידה והייתי בעמדת התובעת הייתי דורשת גיסה של כל עותקי הספר, הטיוטות וכיוצא כדי להמשיך לשמור על פרטיותי.
Tahal Esther Benyamini- into the communications 
כתיבת תגובה